ביקורות הספרים האחרונות של עתליה http://simania.co.il/userPage.php?userId=1811 Mon, 06 Feb 2012 23:31:26 +0200 Simania Feeds http://simania.co.il/images/loadJpg.php?imageName=logo_small.jpg http://simania.co.il Feed provided by simania.co.il Click to visit. he Simania http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=47157 לולא הלו"ז העמוס שנכפה עליי בזמן האחרון, הייתי בוודאי גומעת את "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" בתוך מס' שעות לכל היותר. בתכנו הוא הזכיר לי מאד את "אהבתה של סלטנאת" לשרה אהרוני – שניהם מכילים מעין עבודת שורשים של המחבר על משפחתו שמקורותיה בארץ מזרחית כלשהיא, שניהם מסתיימים בעליה הברוכה לארץ ישראל – אך היתרון המשמעותי של שיח' חאמזה על סלטנאת, לעומת זאת, מתבטא בכתיבה מוצלחת במיוחד. מסופר שזהו לו ספר הביכורים, ועל אחת כמה וכמה סופר המגיע מרקע היי-טקיסטי, לא ציפיתי להרבה; כל אחד מאיתנו מאמין שהסיפור של משפחתו הוא המיוחד והמעניין ביותר ושהוא ראוי לאור הזרקורים. מעבר לכך, כל אחד מאיתנו עלול לחטוא בנטילת דף וכלי כתיבה להנצחת הסיפור הזה, לעתים בדרך לא מוצלחת במיוחד. אברהם בר-אב (בן-טאטה), לעומת זאת, עלה על הציפיות ומימש, לדעתי, עד תום את כל הפוטנציאל הרב שהיה טמון בסיפור המרתק של משפחתו. הוא כותב בשפה מודרנית ויומיומית וכמו שלעתים מתרחש בשיח של ימינו גם זורע בו מדי פעם מילים לועזיות. הסיפור, כפי שיוצא תחת עטו, קולח במיוחד וחמישים עמודים נהפכים בזכות כתיבתו לחמישה. בר-אב מתחמק מכל המהמורות שיכולות היו להפוך עלילות משפחתיות למשמימות, הופך אותן למרתקות ולרגעים אף למרגשות. הוא מתחיל רחוק ממצרים, בשדה קרב אפרורי בבולגריה; עובר לחבלי קפיצה בקהיר ומשם מתקדם לתיאור של עיר מודרנית שכולה בנויה שכבות של אוכלוסיות זרות ואירופאיות המתהלכות, כמעט כמו בנובלה של ד. ה. לורנס, בין פירמידות גדולות וספינקס. העולם שהוא בונה – עולם של אליטה מצרית בשנות ה-30 של המאה ה-20 – מורכב מנשפים, שמלות, מחזרים ורומנים. במחשבה על אוהלי וצריפי המעברות של שנות ה-50, בהם השתכנו משפחות העולים המזרחיות, הנוף האלגנטי שמצייר בר-אב מתקבל בהפתעה אך ככזו המתברכת ע"י הקורא (בעיקר הקוראת הנשית). הוא משווה אווירה רומנטית ודוק של קסם לעלילה שהייתה אמורה לכאורה להיות יום יומית. עם זאת, סיפורה של המשפחה הוא כדברי ימי כמעט כל קהילה יהודית גולה בהיסטוריה – שגשוג, עליה בסולם הדרגות החברתי והשגת שוויון למראית עין שאחריהם מזדנבים בצל, בהסתר, צרות עין, דעות קדומות וגזענות שסופם להתפרץ באלימות ולשבור את העיוורון המתמשך במהלומה כואבת ובעיקר שוברת את הלב. בר-אב מספר על עולם שלם שהיה ואינו, על חיים הרחוקים בזמן ובזיכרון ועל ההבנה האיטית שיש להשאירם מאחור. כל מי שאוהב סיפור טוב וכתיבה טובה ומוכן להתעלם מהמחסור בהגות ובמסר עמוק המוצפן בין השורות יאהב במיוחד את 'רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר', את ניחוחות המולוחיה, נגינת כינורות הנשף וחכמת החיים, ההומור והישירות של סבתא פורטונה העולים מבין הדפים ומחיים את מה שמתקיים היום רק בין גבולות הזיכרון. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=564 Mon, 28 Nov 2011 07:15:41 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=46235 מן התקציר שלו, התקשיתי במיוחד להבין במה הולך לעסוק הספר אותו אני עומדת לקרוא: נראה שהוא מתאים הרבה יותר למי שכבר סיים את הספר ומעוניין לקבל נקודות מבט חדשות ומאירות עליו שיוכלו לעזור לו להבין ולהפנים יותר את מה שזה עתה קרא. העלילה מתמקדת בארבעה חברים – מוטי, נח, שאול ודור – ובדמויות המאכלסות את חייהם, בעיקר בנות זוג, ילדים והורים. היא נפתחת בניסיון ההתאבדות הכושל של מוטי וממשיכה בקושי של כל אחד מן החברים ליצור ולשמר מערכות יחסים בריאות, חפות מעוולות הדדיים ומסאב טקסט, בין אם בזוגיות ובין אם במשפחה. אל תוך העלילה נשזרת ההתנתקות, אחד האירועים המשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, והעיסוק סביבה מתמקד בטראומה הדתית והלאומית שנגרמה בעקבותיה, בשאלות של אמונה ואחוות אחים הפוקדות הן את 'המגרשים' והן את 'המגורשים', במה שבעיניי היה פרופיל מרתק ומקסים (אם ניתן לקרוא לו כך) ביותר, גם אם לא בטוח שאמין במיוחד, לקווי דמותו של הדתי המפונה של ימינו. למעשה החלקים הטובים בספר הם, לטעמי, אלו שתוארו מנקודת מבטה של דמות שהיא דווקא משנית למדי – נחום המתנחל, שעולמו התהפך ביום בו לא רק פונה מביתו אלא גם הופרד ממשפחתו, והוא עובר משבר עוצמתי הפוקד אותו בבדידותו באתר הקראווילות ובין שיעור לשיעור בישיבה המקומית. 'מפת הגוף' הוא ספר שונה. המבנה שלו אמנם דומה למבנה המוכר של ספרי פרוזה – פרקים, עלילה, גיבורים ומערכות היחסים ביניהם – אך דרך ההצגה שלהם, כפי שהיא מובאת לנו ע"י המחבר יאיר אלדן, היא שונה מדרך ההצגה הרגילה והפשוטה של אירועים כפי שהם: העלילה אמנם קיימת, אך היא משמשת בעיקר כסיפור רקע לשטף המחשבות והרגשות של גיבוריה מאשר כמרכז הספר, לא תמיד היא מופיעה בסדר כרונולוגי ולכן היא גם לא תמיד נהירה לקורא, מחולקת לעשרה פרקים שכותרתו של כל אחד מהם היא אחת מעשרת הדברות, והדמויות המאכלסות אותה עוסקות ללא הרף במערכות היחסים שלהן עם הדמויות האחרות, מנתחות, בודקות, מנסות לרדת לעומק הדברים ובעיקר מחפשות את דרך היציאה החוצה. מהסיבות האלו יש משהו מאד כבד בספר, אפור אפילו; אותי הוא נטה לדכא ואפילו קצת לתסכל מדי פעם, והוא מזכיר לי יותר מכל את שנות התיכון שלי שבהם נטיתי לנתח כל דבר יתר על המידה, לנסות להגיע לשורש כל עניין ולפענח את הצופן המסקרן של תת-המודע – כך גם הדמויות אינן נותנות מנוח לעצמן ולקורא, מפרקות לגורמים כל פעולה של הסובבים אותן, לא משנה כמה שגרתית או זניחה, על מנת שיוכלו לקטלג אותה במושגים המוכרים להם – דחייה, כליאה, ניצול. דרך החשיבה הזו היא בשבילם מובנת מאליה ונכונה לחלוטין והקורא חסר הסבלנות כנראה לא ימצא את הרצון או את הכוח להתחבר לעלילה שרובה ככולה מניפולציות רגשיות, שיחות לכאורה גבריות על הדקויות הקטנות של החיים, נאומי תוכחה של בנים להוריהם על טראומות ילדות ומציאות מבלבלת המעוותת על ידי העיסוק הבלתי-פוסק בזרמים הפסיכולוגיים התת-קרקעיים שלה. אין לי מושג אם זה הגיל, אם זו הגיאוגרפיה או המלחמות, אבל נראה שמשהו שלא חוויתי בחיי ושאולי חוו הגיבורים או המחבר פתח פער גדול מספיק ביני לבין הדמויות למנוע ממני להצליח להבין מה בדיוק הן רוצות או מנסות להשיג, ואם איכשהו כן הצלחתי להבין את הנקודה שבמעשים שלהן ברור לי לגמרי שלא הסכמתי איתה כלל. בתקציר מודיעים לנו שהחיפוש ובדק הבית שעורכות הדמויות ללא הרף בחייהן נועד בעיקר על מנת למצוא תשובות שלא יהיו אותן קלישאות שחוקות שאנחנו נוטים לשמוע או לומר לעצמנו בחפירות המזדמנות שאנחנו עורכים במערכות היחסים הפרטיות שלנו. חצאי התשובות והאלטרנטיבות שמציע הספר לשאלות השגורות, לעומת זאת, לא נראו לי מספקות או נכונות יותר מהדקלומים המוכרים הרגילים. קשה לומר שניתן להמליץ על הספר הזה. אני חושבת שרבים ימצאו אותו משמים, מבלבל ואף מתיש על אף 206 עמודיו הקצרים. לעומת זאת, הוא כן יקסום לכל מי – שבדומה לדמויות – מתעניין במבוכים הסבוכים של תת-המודע והפסיכולוגיה שלנו ובתעלומות הנצחיות שמאפיינות מערכות יחסים ואהבה; הוא גם יספק חומר קריאה מעניין ואולי אפילו יפה מעט על ההשפעות הסמויות של עקירת התנחלויות ושל ההתנתקות בפרט, ועל אוסף של דמויות שמנהלות מערכות יחסים שהן אולי, אחרי הכול, אכן מייצגות נאמנה את המציאות של ימינו. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=544 Sat, 29 Oct 2011 17:22:14 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=46113 בכתיבתו מזכיר לי ג. ג. מארקס, בדמיון שהוא בעיניי מובהק להפליא, את החוויה שבקריאת ספריו של הסופר הישראלי מאיר שלו. אצל מארקס, כמו אצל שלו, אנו מתוודעים לקורותיה של משפחה גרעינית אחת, כרוניקה של כאב ואהבה פרובינציאליים, שחבריה הם דמויות גדולות מהחיים הטוות מערכות יחסים סבוכות ועוברות שלל חוויות תמוהות, נתונות תחת מעטה מיסטי דק השוזר בין העמודים אירועים תמוהים ודמיוניים כאילו היו חלק מובן מאליו ממציאות היום יום של כולנו. זו הסיבה שבעת קריאת 'מאה שנים של בדידות', כמו בקריאה שלי את 'רומן רוסי', 'עשו' ו- 'בביתו במדבר' של שלו, היה לי קושי מיוחד להתחבר, להבין ולהתרכז; הצורך שלי למצוא משמעות בכל טקסט אותו אני קוראת לא הניח לי גם כאן ולכן התחושה שאני קוראת פרוטוקול אחד ארוך של אירועים, שחלק גדול מהם אף אינו נוגע למציאות ויכול להתקיים רק בעולם מיסטי מקביל, הפריעה לי מאד, בלבלה אותי ושלחה אותי מייד לחפש את המשמעות הנסתרת לספר הזה שתיארתי לעצמי שלא לשווא ביסס לעצמו מעמד של קלאסיקה עולמית. 'מאה שנים של בדידות' – לפחות כפי שהודיעו לי רבים וטובים – הוא ספר המאגד בתוכו את כל מנעד התחושות והחוויות האנושיות, ולכן מה שנראה כעלילה המצרה את עצמה לכדי קורותיה של משפחה אחת בלבד בכפר נידח בג'ונגלים של מרכז אמריקה הוא בעצם, לפחות בחלקו, סיפורו של כל אחד מאיתנו. באהבותיהם, אכזבותיהם, הטרגדיות והשמחות שפוקדות אותם, יוכל כל קורא למצוא דבר אחד לפחות להזדהות עמו ולהתחבר אליו, ואולי זה מה שהופך את המשמעות החבויה שמאחורי האירועים לחמקמקה כ"כ – ההנחה שהיא אישית וניתנת לשינוי מקורא לקורא, בהתאם לקורות חייו שלו עצמו ולניסיונו הפרטי, כפי שבשבילי הרגע הכי משמעותי וזכור בספר הוא הרגע בו אם המשפחה הישישה מוכה לפתע בתדהמה מן ההבנה, המגיעה לאחר שנים רבות וארוכות של חיים, שאחד מצאצאיה האהובים הנחשב לגאוות המשפחה ולגאוותה בפרט אינו מחזיק ביכולת הבסיסית לאהוב והוא בעצם מחוסר את היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי. מי שיתעקש על מציאת משמעות פחות נזילה, שאינה משתנית תחת עין המתבונן, יוכל אולי למצוא אותה במסקנה החוזרת על עצמה כמעט לכל אורך הספר ושמובעת בד"כ מפי הדמויות היותר ותיקות ומבוגרות – אלו הצופות במשפחה לאורך השנים, מספיק מבוגרים לזכור את עלילות מתיה אך עדיין בטווח הגילאים הנכון על מנת לשרוד ולהיות עדים למעשיהם של הצאצאים הצעירים ביותר – המסקנה המרירה-מתוקה שהגלגל מתהפך וחוזר על עצמו, שכל דור חדש חוזר מבלי דעת ובצורה מכמירת לב על בחירותיו ובכך גם על טעויותיו של הדור הקודם, ושבעצם שום דבר אינו משתנה ומוביל לאותו מקום ידוע מראש הנרמז בכותרתו של הספר – הבדידות הקיומית המתגלמת בכל אחד ואחד מבני המשפחה. 369 העמודים של הספר הזה הרגישו לי מצד אחד כחיים שלמים, ומצד שני גם הרגישו כפחות זמן אפילו מן השבוע שנדרש לי לקרוא אותם; העובדה שהספר מכיל בתוכו מאה שנים של חיים משפחתיים ומצד שני מרתק מספיק כדי לאפשר לגמוא אותן במהירות היא זו שיצרה את האפקט המבלבל הזה שזכור לי רק מהספרים הטובים ביותר שקראתי – הדרך שבה חוויית הקריאה מנתקת אותך וכאילו מותחת את הזמן בעיוות סתום, עד לרגע שבו אתה מסיים את הספר, מתנתק בפתאומיות, משתומם על מה שהרגיש ארוך הרבה יותר מכפי שהיה באמת. בשורה התחתונה – גם עכשיו אני עדיין לא בטוחה מה המסר שמעביר גבריאל גרסיה מרקס ברומן הזה, אם הוא פוליטי בעיסוקו במלחמות האזרחים הנצחיות של קולומביה ובביקורת שלו על השלטון הרודני מחד ועל העם צמא הדם מאידך, אם הוא אישי ועוסק בהיסטוריה הפרטית של מארקס כפי שהיא זכורה לו מעיירת הולדתו ואם הוא בכלל כלל-אנושי, כלל-עולמי, בהצגה שלו של מגוון עלילות, דמויות וחוויות אנושיות; יתכן שמאיזושהי סיבה, שאינה ברורה לי, רק חלק מקהל הקוראים יצלח בלמצוא ברומן הזה משהו שהוא מעבר לאגדה מקסימה ויקצור את הפירות על כך, ואילו החלק השני יאלץ להיוותר בסיום הקריאה עם סימן שאלה טורדני ומציק, אך לפחות אחד כזה שמלווה בזיכרון טוב. Wed, 26 Oct 2011 15:00:15 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=45785 כשהתחלתי לקרוא את 'מבעד לעצי האשוחית' הופתעתי מעט, משתי סיבות: האחת היא שהכתה בי ההבנה שמעולם לא קראתי ספר העוסק בעם המאכלס את הספר הזה - באינדיאנים הילידים של יבשת צפון אמריקה - וזאת למרות הפוטנציאל הגדול והמובהק הטמון בהיסטוריה של העם המרתק הזה, ולמרות העיסוק המזדמן בהם במדיה הטלוויזיונית ובקולנוע; הסיבה השנייה היא שאפילו קריאה מקדימה של התקציר על גב הספר לא רמזה ולו במעט על השתייכותן של הדמויות הראשיות למוצא הנ"ל – אם בגלל השמות המערביים שלהם ואם פשוט בגלל העובדה הפשוטה שהפרט המשמעותי הזה פשוט הושמט... העלילה מחולקת לפרקים המסופרים לסירוגין ע"י שתי הדמויות הראשיות – ויל ואנני בירד , דוד ואחייניתו - כאשר הראשון מגולל את סיפורו מתוך עולם הדמדומים בו הוא שרוי בעת שגופו מוטל בתרדמת על מיטת בית חולים בעיירה מוסוני שבצפון הרחוק של קנדה, ואילו השנייה סועדת אותו ותוך כדי מתארת לו את קורותיה בשנה החולפת, בתקווה שסיפוריה וקולה המוכר והאהוב ישיבו אותו אל עולם החיים. הספר מתחיל לאט, כשלנגד עיני הקורא נפרשים - דרך מילותיהם של ויל ואנני - מרחבי קרח ושלג עצומים שבמרכזם נהר גדול וקפוא בחלקו, ומסביב עצי אשוחית היוצרים יערות וחורשות אשר ביניהם מתהלכים יצורי פרא, דובים, נמיות, בונים ומדי פעם נווד אינדיאני מתבודד. באמצע כל זה עומדת העיירה הקטנה מוסוני המאוכלסת ברובה ע"י שרידיהם המודרניים של השבטים האינדיאנים - עדיין לא רחוקים מספיק בזמן בשביל להיכחד, עדיין קרובים מספיק לקיים כמה ממה שנקרא בפיהם 'הדרכים הישנות'. בעולם המודרני ההזוי הזה שנוצר על חורבותיו של קודמו, האדם האינדיאני המצוי הוא אדם אבוד המתהלך על התפר שבין חדש לישן, מעשן לעתים קרובות ושותה לעתים קרובות אף יותר, מחלק את מילותיו בין השפה האנגלית לבין שפת אבותיו, נודד למחנות ציד ומוכר עורות מיובשים של חיות בר בחנות הכולבו המקומית כשהקצבה הממשלתית כבר אינה מספקת אותו. האדם האינדיאני המצוי הוא גם אדם פשוט - עולמו מושתת על המצרכים הבסיסים הדרושים למחייתו, על זיכרונות מחיים שהיו ואינם ועל הספר החודשי המומלץ של מועדון הספר של אופרה. ויל בירד הגיבור הוא התגלמות האדם האינדיאני המצוי: גבר ערירי בגיל העמידה שחי מן האדמה ומן היער, למוד סבל וצרות ושתיין ויסקי ותיק, חסר פניות אל העולם ואל האנשים; את חייו הפשוטים הוא חי בעיירה הקטנה שבחוג הארקטי, בבקתת העץ המבודדת שלו. במקביל, אחייניתו אנני עוברת דרך תפאורה שונה בתכלית על רקע הבניינים הגדולים, ההומלסים התימהוניים והרחובות הסואנים של הערים המרכזיות בצפון אמריקה, נשאבת אל תוך עולם הזוהר של חיי הדוגמניות בניסיון נואש לאתר את אחותה הצעירה הנעדרת, סוזן. גם ויל וגם אנני נתקלים במהלך העלילה במכשולים עליהם הם מתקשים מאד להתגבר: עולמו השקט של ויל מתהפך כאשר חבורת עבריינים צעירים מן העיירה מתחילה להתנכל לחייו, מחפשת אחר נקמה שמניעה אינו ברור, לא לויל ולא לקוראים. בניסיונה למצוא את סוזן, גם אנני מאבדת את דרכה כשהיא נבלעת בעולם אלים ומלא סקס וסמים, עולם של מועדונים ומגזינים מבריקים שהסכנות האורבות בו גדולות יותר מהטמפרטורות המקפיאות, חיות הבר והנהר השוצף של עיירת הולדתה. בתמימות וחוסר ניסיון מפתיעים של ילדה היא הופכת למין חיקוי של אחותה האובדת, מנסה להיכנס לנעליה וללכת בדרכה בתקווה למצוא אותה בסוף הדרך. שני הגיבורים מפגינים פגיעות בלתי צפויה ומנתצים בכך את המיתוס של האינדיאני השרירי והבלתי מנוצח שבכוחו לגבור על השחיתות והניוון של ימינו; בבואם להתמודד עם החדש והבלתי-מוכר הם אינם משכתבים את ההיסטוריה של בני עמם אלא דווקא חוזרים עליה באומללות: ויל, על אף היותו צייד מנוסה ועל אף הקשיחות והוותק שהעניקו לו היתקלויותיו הרבות עם אימא אדמה, חש זקן וחסר יכולת כשהוא מנסה להתמודד עם האכזריות והכוח הטמונים בצעירים ובמתקדמים ממנו, והפחד ותחושת הפרנויה העזה המציפים אותו משנים את חייו מן הקצה אל הקצה; ואילו אנני, מסונוורת מן האורות הבוהקים ומן ההבטחה של עולם הזוהר, אינה מצליחה לעמוד בפיתויים הרבים שמציעות לה הערים הגדולות וחבריה החדשים ומאבדת את היכולת להבחין במה שנמצא מתחת לאפה כל הזמן ובין טוב לרע. לכל אורך הספר נראה שהקדמה שוב מנצחת את הדרכים הישנות ומכריחה אותן להדחק בחזרה אל שמורה נידחת. את המאבקים האלו ואת שאר קורותיהם הנפתלות של ויל ואנני מציג בוידן בשפה יפהפייה שאינה טורחת להתעכב על הפרטים יתר על המידה אך גם אינה מדלגת עליהם בחוסר רגישות – ויל ואנני אמנם לוקחים את הזמן לכאוב או לשמוח באירועים הרבים הפוקדים אותם, אך הם אינם מתישים את הקורא בהתבוססות בלתי פוסקת בצרות ובשמחות, וככל האנשים גם הם מוכנים להניח במהירות הכול בצד ולחזור לסדר היום, כשההישרדות נותרת ראש מעיינם. בנוסף, יש משהו נחמד בדרך שבה בוידן בוחר להציג לנו את העלילה המוזרה שלו: למרות שהיא חושפת לקורא את רובו הגדול של הסוף כבר מן ההתחלה היות והדמויות מדברות בלשון עבר, בהחלטתו לתת לדמויות שלו לספר את סיפורן ברטרוספקטיבה בוידן יצר מצב שבו הן גם נוטות לתאר את סיפורן באופן אגבי, כמו לבן משפחה שכבר מכיר את הרקע שלהן ואת עברן ואינו זקוק להסברים מקדימים; מסיבה זו המסתוריות והמתח עדיין נשמרים ברמה כלשהי – מטבע הדברים ויל ואנני מדלגים לעתים קרובות על מידע חשוב ומותירים את הקורא סקרן, עד לנקודות בהמשך העלילה בהן, לאט-לאט, מתגלה הכול. ברומן של בוידן יש גם חסרון אחד בולט - הוא אינו חף מקלישאות ונראה שהתפתה ליפול לגימיקים נוסח 'פוקהונטס' ו-'אוואטאר' כשהוא מנקד מחוות שבטיות ופולט מילים בשפות אינדיאניות במעט יותר מדי מהמקומות הדרושים, אך מעבר ליתרון הגלום בקסם הברור והראשוני של הגימיקים האלה, יתרון נוסף טמון בכך שבוידן גם מרשה לעצמו להתבדח על חשבונם, כשהדמויות שלו בוחרות לעתים ביודעין לנצל את הקסם שהם מעוררים על האדם הלבן. בהומור הזה ובחכמת החיים הפשוטה של הדמויות שלו, בנוסף לחוויות המעניינות והזרות מאד שהם עוברים ולכתיבה העדינה שנותנת לנו את הפריבילגיה להתענג על הספר גם בקריאה איטית, 'מבעד לעצי האשוחית' כבש אותי כמעט כבר מן ההתחלה ושבה אותי על אף הכריכה הקדמית המעט זולה שלו, הרבה יותר מספרי איכות רבים אחרים שקראתי, והוא מומלץ בחום לכולם. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=532 Tue, 18 Oct 2011 08:23:19 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=45766 'עולם ללא קץ' נכתב כעשרים שנה לאחר קודמו 'עמודי תבל' ועלילתו מתרחשת כ-200 שנה מאוחר יותר, אך הוא עדיין מאכזב בחזרתו היבשה וחסרת היצירתיות על המבנה והנקודות המשמעותיות מהעלילה של 'עמודי תבל', כשההבדלים הדקים מתבטאים רק בשמות החדשים ובתיאורים שניתנו באופן הכרחי לדמויות ולאירועים הפוקדים את חייהם, השונים רק במעט מאילו של קודמיהם. על אף האמור, באופן כללי הדבר לא הופך את הספר הזה לרע, ולמרות אלף ומאתיים עמודיו קל מאד להיבלע בו ולסיימו במהירות יחסית; בעצם, ניתן לומר שהבעייתיות האמיתית אינה טמונה בתהליך הקריאה עצמו דווקא, אלא שהיא מתבהרת רק לקראת סיום הספר או לאחריו: כאשר אנו מבינים שהרגע השלמנו ספר ארוך מאד (מאד), ושהוא לא חידש לנו כלום ולא הכיל שום ערך מוסף – לא על קודמו ולא בפני עצמו – רק חזרה ארוכה השונה מעט מאד מספר ארוך אחר שכבר קראנו. נוסף על החיסרון החדש הזה, נראה שקן פולט אינו מפיק לקחים מהעבר והוא חוזר על טעויות וקלישאות שחטא בהן גם בכתיבתו הקודמת: התחושה שיש בספר רק שחור ולבן, ללא שטח אפור, ושמתבטאת בכך שהדמויות הטובות כמעט תמיד יבחרו בשביל המוסרי והצודק ואילו רשעותן של הדמויות הרעות תתבטא גם במחוות היומיומיות הפשוטות ביותר; חיסרון נוסף הזכור לרעה הוא ריבוי הדמויות ועלילות המשנה שאמנם לא נוטה לבלבל את הקורא, אבל גם לא מתחזק את עצמו בצורה ראויה ומוביל לכך שהרבה סיפורים נזנחים לעיתים קרובות, או שהקצוות הרופפים שלהם נקשרים בסוף בצורה מרושלת, חפוזה ולא אמינה; ההתגלגלות הצפויה מדי של העלילה גם היא מהווה חיסרון משמעותי - הידיעה הברורה שכאשר הכול יראה אבוד לגיבורינו תצוץ אי משם הצלה מופלאה, ושכאשר הכול מושלם כנראה שאסון גדול מתרגש ובא. הרושם המתקבל הוא של כמעט זלזול בקורא ובפוטנציאל הגדול של העלילה, רושם של ספר מאד עבה שנכתב זמן רב על יסודותיו הרעועים מדי של גימיק שהוכח פעם כמוצלח, ושאף אחד לא טרח לחזק ולשפר על מנת להגיש לקהל הקוראים מוצר מוגמר וראוי. בגדול, על אף כל האמור מעלה ועל אף חסרונות רבים נוספים (וביניהם התרגום המעט המוני), הספר כן כדאי לקריאה - אם למי שכבר קרא את 'עמודי תבל' ומעוניין לחזור על חוויה כמעט חד-פעמית, ואם למי שלא קרא אותו ובכך ירוויח את ההנאה הגלומה בלעבור את החוויה הזו לראשונה. לכל מי שאינו מעוניין לשוב ולקרוא את אותו ספר פעמיים, או לכל אלו המחפשים עלילות משמעותיות יותר מסיפורי מלחמה של רוזנים, מאבקי כוח של אבות מנזר וצרות קטנות של גברות ממעמד האצולה וסוחרים ימי-ביניימיים, עדיף להתרחק מ-'עולם ללא קץ', ולחסוך לעצמם זמן רב מאד. Mon, 17 Oct 2011 18:04:04 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=45393 ברנרד מלמוד, סופר אמריקאי-יהודי ממוצא רוסי וזוכה פרס פוליצר, פרסם בשנת 1959 את ספרו 'חבית הקסמים' – אוסף של סיפורים קצרים שעיקרם בחיי היהודים המהגרים קשי היום החיים ופועלים בתחומי ניו יורק, מנסים בעבודה קשה להרוויח את לחמם ויחד איתו גם מנות מדודות של נחת. הסיפורים נעים בטווח של כ-10 עד 30 עמודים כל אחד, כאשר בבסיס כל אחד מהם דמות אחת - כמעט תמיד יהודי, כמעט תמיד חי מן היד לפה, ותמיד תמיד עם חלום כלשהוא, שאיפה – בדרך כלל צנועה - בלתי משגת, שבמידה ותתגשם יהיה עולמו שלם. אנחנו קוראים על סנדלר המבקש להשיא את ביתו למעמד הגבוה אליו משתייכים בעיניו קהל הסטודנטים; אב צעיר, חדש לרומא, שכל מאמציו נתונים למציאת בית זול אך ראוי למגורים למשפחתו; תלמיד ישיבה צעיר המתעתד להיות רב ומחפש אחר נערה ראויה לשידוך, ועוד רבים אחרים. אותה שאיפה מדוברת ונחשקת נשארת לרוב רק מעט מחוץ לטווח ידם של הדמויות שבורות הלב; החלומות, קטנים וצנועים ככל שיהיו, אינם מתגשמים, דבר שלעתים מתברר אך ורק במשפטים האחרונים של הסיפור, מותיר את הקורא עם הסוף העצוב ועם העתיד העגום, הלא ברור, של הדמות אותה למד לאהוד במהלך הסיפור. הסיפורים - בדומה לאנשים - הם פשוטים, עממיים, ללא תקריות גדולות מהחיים והם מתרחשים בין רחובות אפורים וחדרים צרים, זרועי אכזבות וכאב שנראה שהם מנת חלקם הבלתי נמנעת של כל אחד מברואיו של מלמוד, ללא יוצא מן הכלל כמעט. למי שאוהב את הרומנטיקה שבספרות, את סיפורי האהבה, ההרפתקאות והדמויות הגדולות מהחיים – 'חבית הקסמים', למרות שמו המפתה, הוא בהחלט לא ספר מומלץ. כפי שכבר צויין פה זהו ספר על האנשים הפשוטים ביותר ועל החיים הפשוטים ביותר, אלו שהמאפיינים העיקריים בהם הם העבודה הקשה והחלומות הקטנים, חוסר השאפתנות המאפיין את מי שבוחר להסתפק במועט ושהאתגר היחיד אשר הוא מציב לעצמו הוא אתגר ההשרדות. הדמויות האלו אינן מהזן הנלחם במוסכמות; הן אינן מעצבות או לוקחות חלק באף אירוע משמעותי ולא מספקות רגעים עוצרי נשימה, אפילו לא עוצרות להביט מן החלון במלנכוליות – נראה שהדבר הקרוב ביותר לכך שהן עושות הוא עצירות לרגעים על מנת להאנח ולהרגיע את מיחושי היום-יום, או להגג ביסורי הדרך להגשמת שאיפותיהם תוך שהם עוסקים בעבודתם היומית שהיא, לרוב, מפרכת. זהו בהחלט לא ספר לקוראים החולמניים שבנו אלא לאלו הנדירים המסוגלים למצוא משמעות ועניין בחיי היום-יום הפשוטים ביותר, בלבבות השבורים הקטנים ובאכזבה המרה והאישית שהיא מנת חלקו של האיש העובד; למרות שרובנו אנשים פשוטים בעצמנו, קשה לי לחשוב על אי-אילו קוראים שאני מכירה ושיתאימו לקריטריון הנ"ל. קהל הקוראים הוא מטבעו ומיסודו קהל הבנוי לספרים הממריאים יותר רחוק, ספרים שיוציאו אותנו מהשגרה המוכרת, שיסעירו ושירתקו - ומי שמוכן לנסות את מזלו בכל זאת ויקרא את סיפוריו של מלמוד ימצא ספר השופך אור על מקומות אליהם בד"כ אין דבר המגיע מלבד החושך. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=509 Sun, 09 Oct 2011 15:40:28 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=44940 ב'אות מאבשלום' לוקחת על עצמה הסופרת, נאוה מקמל עתיר, לא רק את המשימה המאתגרת של העלאת אירועים מההיסטוריה הציונית המרוחקים שנות דור מתקופתנו אנו על הכתב, אלא גם את האתגר שבבריאה מחדש של דמות שכמעט ונעלמה מהתודעה הלאומית, דמות שהיתה ואיננה יותר. האתגר הזה מוכפל היות וכבר בתחילת הספר אנו למדים שהאדם המדובר, אבשלום פיינברג ממקימי תנועת ניל"י, לא היה איש ככל האנשים: לפי ספרה של מקמל-עתיר נאמר עליו ששבה את לב כל מכריו, שהיה מיוחד במינו, שהיושב במרומים בכבודו ובעצמו פרש עליו את חסותו ושמעבר לשכל חד ואומץ לב נדיר היה גם בעליו של מעין חוש שישי - אינטואיציה מוזרה, כמעט מיסטית. זאת ועוד, התקציר שבגב הספר גם הוא צופן בחובו הבטחה מאד שאפתנית, מאד מסקרנת – ההבטחה לפרוש את סיפורו ודמותו של אדם שבזכות הקסם הנתון בכתב ידו בלבד, ובאווירה השורה מסביב לכל מה שקשור בו, הצליח לשבות את ליבה של גיבורת הסיפור, גיבורה שמעולם לא פגשה בו ואינה יודעת מי הוא אך – הפלא ופלא – הולכת שבי אחריו רק בזכות צורת אותיותיו בהם נתקלה בעת קריאת מכתב ישן פרי עטו על דף נייר צילום. אם בתוכנו של התקציר ואם בין דפי הספר עצמו, בניין גדול של ציפיות ומתח הולך ומתגבה אל מול עיניו של הקורא, כאשר ההנחה הברורה היא שככל שנעמיק אל תוך הספר, נקרא יותר ונלמד את חייו ונפשו של אבשלום, יתממשו הציפיות והספר והדמות יוכיחו עצמם כמיוחדים במינם. ההבטחה הזו, מצער לומר, אינה מממשת את עצמה. קודם לכל הוא סיפור המסגרת – סיפור בלתי אמין ובלתי ברור בעליל. גרפולוגית בעלת שם אך חסרת בסיס יציב בעולם מקבלת לניתוח מכתב ישן מצולם ופניה מאת השולח המורה לה להשאיר את התוצאות בתיבת דואר עלומה. הגרפולוגית בת השלושים ומשהו שמעולם לא צלחה במשימה הקשה של מציאת גבר חלומותיה מוצאת בין האותיות את הפוטנציאל לבעל המושלם והיא יוצאת לחפש אותו בשלל מקומות בארץ ובחו"ל, משוכנעת תוך כדי שהכותב ממתין לה בנקודת הסיום עם הטבעת, מפזר בינתיים רמזים מעורפלים באשר למקום הימצאו. בדרך היא גם פוגשת דמויות שונות ומשונות, על רובן עברו שנות חיים ארוכות בדיוק מספיק בשביל לשרת את העלילה, שבמפתיע ובדרך נס הן יותר מנכונות לעזור לגרפולוגית הנחושה מוכת האהבה ולכוון אותה קצת יותר קרוב ליעדה. סיפור מסגרת קצת פחות תלוש מהמציאות, עם גיבורה קצת יותר מעוררת אמפטיה והרבה פחות נואשת, היה משפר את העלילה בצורה משמעותית. הדבר השני, במפתיע, הוא אבשלום עצמו. מסיבה בלתי ידועה מקמל-עתיר בחרה לקשור לו כתרים רבים ומהללים, מאירה אותו באור בלתי-אנושי כמעט, אולי מסתמכת על עדויות ישנות של משפחה, מעריצים ואהובות ישנות, ואולי בוחרת בתיאורים המפוצצים על מנת להעניק חיים לפנטזיה או אידיאל כלשהם. התוצאה בלתי-מספקת: למרות דמותו וחייו המעניינים ביותר של אבשלום, קשה לומר שהרושם שהוא מותיר הוא נדיר במיוחד או אלמותי; בין אם הסיבה נעוצה בכך שאכן מדובר, בסופו של דבר, בבן אנוש ככל שאר בני האדם, ובין אם בתיאור של הסופרת שחוטא למציאות – התוצאה היא תמונה מעומעמת, מרתקת ככל שתהיה, של אדם צעיר ומבולבל עם תיאבון עמוק לחיים אך ללא כיוון ברור, חסר יכולת לבחור בין קריירות ובין אהובות, מזכיר בצורה בולטת צעירים מודרניים רבים כ"כ. בנוסף, גובר בקלות על שני החסרונות הקודמים, נראה שהחסרון הגדול ביותר ב'אות מאבשלום' הוא הכתיבה. לפעמים חצי טיפשית, לפעמים מכילה מטאפורות ושנינות שהתגובה המתאימה להן ביותר היא גלגול עיניים, לפעמים פשוט מגזימה. השפה הגבוהה אמנם תקסום לקוראים אותה, אך מעבר לה כמעט כל אלמנט בכתיבה נותן בעיקר את הרושם של כתיבה המנסה לעשות רושם ובטוחה שהיא מצליחה, אך בעצם נכשלת בכך נחרצות. אולי הדבר היחיד בספר שבולט לטובה הוא הערך שלו כמקור למידע היסטורי – ניתן לקבוע בקלות שנערך מחקר מקיף ויסודי. על סמך המחקר הזה אנו מקבלים תיאור מורחב ומרתק לא רק של אבשלום, אלא של המושבות העבריות הראשונות, של תנועת ניל"י ומשפחת אהרונסון, של דמויות בולטות רבות בציונות המוקדמת ועוד פרטים רבים אחרים הקשורים בחיים בארץ ישראל שתחת השלטון העות'מאני. הערך ההיסטורי הזה לבדו בהחלט מצדיק את קריאת הספר בן 500 העמודים הזה והופך את חווית הקריאה לנעימה ומשכילה הרבה יותר. לסיכום, ניתן לומר שיתכן והיה טוב יותר לו מלאכת הכתיבה על נושא הספר היתה נופלת לידיים אחרות, אולי כמו שניתן לראות ב-'אדום עתיק' של גבריאלה אביגור-רותם שם מתואר סיפורם של אבשלום והאהרונסונים (גם אם בצורה הרבה יותר מצומצמת ומעורפלת) בצורה מוצלחת הרבה יותר. נאוה מקמל-עתיר אולי יצרה ספר מעניין ביותר ושווה קריאה, אך כזה שאינו מגיע אפילו לחצי מהפוטנציאל הטמון בחובו. Tue, 27 Sep 2011 20:47:34 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=44790 The Priest's Madonna הוא, במילה אחת, ספר מקסים. למרות היותו מסופר מפיה של נערה צרפתית שחיה על הגבול שבין המאה ה-19 לעשרים, קבוע בכפר קטן וציורי זרוע נופים פסטורליים והריסות היסטוריות, לאו דווקא האווירה ההיסטורית והרומנטית היא המקור לסוד הקסם שלו. אמנם מבוסס על ספור אמיתי עם כל האלמנטים העסיסיים וביניהם מסתורין, שחיתות ואהבה, אך החלק הטוב ביותר ברומן היפה הזה הוא בהחלט הכתיבה. איימי הסינגר היא סופרת צעירה בוגרת חוג לכתיבה יוצרת, ונראה שבמקום בו סופרים רבים אחרים לקחו על עצמם את המשימה השאפתנית של הפיכת אירועים היסטוריים אמיתיים ליצירות ספרותיות ולא עמדו בה בהצלחה, הסינגר הצליחה לתת לרומן שלה מגע מיוחד שיצר ספר מוצלח ביותר. הספר מגולל את סיפורו של כומר אמיתי מכפר קטן של ימי האומה הרפובליקנית הצעירה של צרפת אשר התעשר במפתיע וללא כל הסבר הגיוני נראה לעין, והוא מתואר מפיו של מרי, עוזרת הבית שלו, שכפי שמפורט על גב הספר – יש האומרים שהיתה גם המאהבת שלו. לאורך כל הספר, בין התחבטויותיה הנוגות של מרי באשר לאהבתה האסורה לאיש הדת, תעלומה הולכת ונטווית – תעלומה הקושרת בתוכה אירועים היסטוריים טרגיים, דמות מסתורית ומתבדלת מאצולת הכפר ושושלת אחת אסורה שהראיות המפוקפקות מצביעות על כך שמקורה באבי הנצרות עצמו. המסתורין בהחלט מרתק ואיתו גם העובדות ההיסטוריות הרבות שנלקחו מאירועים ותקופות שונים ורבים, אך יחד עם המסתורין גם טבעה של מערכת היחסים האסורה – שממנה מתואר בהרחבה רק החלק בו אשר היא עדיין בחיתוליה - שובה את הקורא ומרתק בעומק הרגש הנגלה בו. בד בבד שוזרת הסינגר היסטוריה אלטרנטיבית המתארת את מסע קדם-הצליבה של ישו מן הגליל לירושלים יחד עם עדת מאמיניו וביניהם מריה מגדלנה, משלימה עלילה בה מאחורי כל איש דת חשוב עומדת האישה היקרה לליבו, האישה אשר נוצרה מצלעו. זהו ספר שקשה להניח מן היד, מזכיר במקצת את 'צופן דה וינצ'י' לדן בראון אך בעל קצב הרבה יותר רגוע ועיסוק משמעותי יותר בעולם הרגש, במקביל לעיסוק שלו בתיאוריות קונספירציה דתיות וביקורת שנויה במחלוקת נגד מוסד הכנסיה העתיק. מומלץ ביותר. Thu, 22 Sep 2011 13:58:03 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=44789 'בריק ליין' הוא ספר שמצהיר, כמעט באופן חד-משמעי, על כך שהעיסוק המרכזי שלו הוא במהותו של הגורל ובדילמה הנצחית, המלווה אותו תמיד – לקבל אותו כפי שהוא, להכנע לו, או לקחת אותו לידיים ולעצבו בעצמנו. הספר עוסק בשאלה הזו דרך סיפורה של דמות שאולי מנציחה את הדילמה בדרך הטובה ביותר - סיפורה של עקרת בית, שהיא גם מוסלמית אדוקה, רעיה ואם, וגם מהגרת בארץ לא נודעת - דמות הנתונה במהלך רוב חייה לחסדיו הנדירים של הגורל, ובעתות הקשות – לאכזריותו, שנדמה אין איש אשר יכול לה. נזנין, מהגרת נפאלית המתגוררת באי הבריטי, נתונה במשך רוב שנות קיומה להכרעות והחלטות לא שלה והיא מתגלגלת בדרכי החיים: עוד בשעותיה הראשונות בעולם, כאשר היתה בסכנת מוות בעת לידתה, הופקרו חייה ליד הגורל; בעלה נבחר לה ע"י אביה, ומקום מגוריה הרחוק והזר – בידי בעלה; טרגדיות שהיא נוכחת לגלות שאין לה כל דרך למנוע אותן פוקדות אותה במהלך השנים; היא לומדת שוב ושוב על בשרה מה שגילתה לה במקור אמה הסטואית - שאין דרך להאבק במה שכבר נקבע ושהכל נתון ביד הגורל ולה נותר רק לקבל; היא לומדת זאת דרך כאב ואדישות רבת שנים, דרך גזרות שנפלו עליה ממקורות עלומים והחלטות שמעולם לא ניתנה לה הזכות להכריע בהן. אך השנים שחולפות מותירות את רישומן בנזנין שבועת הצער והסבל ובנקודה מכרעת בגורל משפחתה, גורל שבעבר מאן לשמוע לבקשותיה ותחינותיה, נזנין העייפה מחליטה ללכת בדרך חדשה ובלתי ידועה לה – דרכם של אלה הקובעים את עתידם לעצמם. נקודת המפנה הזו בחייה של הדמות הראשית מביא אותנו לסוף שקט ויפה המלמד אותנו, שרק כאשר נעמוד בנחישותנו שלא ליפול שבי ולהסחף בזרמים הרעים של החיים נצליח להעריך ולאהוב באמת את מה שניתן לנו משכבר. מוניקה עלי כתבה ספר על נושא מעניין ורגיש, ספר שמעבר לשאלותיו המרתקות על הגורל בודק גם את מעמדן של הנשים המוסלמיות בעידן המודרני של היום, נשים החותרות לשמור על אדיקותן הדתית ויחד עם זאת להשיג גם מידה מסויימת של אושר ותחושת ערך עצמי. לכאורה מדובר בנושא שכבר נידון רבות ושאינו חסר ספרים ומאמרים, אך 'בריק ליין' הוא בהחלט מיוחד במינו ומכיל זווית ראיה חדשה ומרתקת. במבטו הבוחן הוא אינו מפספס כמעט דבר משום בחינה – לא מזו הבוחנת את התהפוכות הפוליטיות שהתרחשו בעשור האחרון, לא מזו המתארת את המנטליות המוסלמית הגולה המורכבת, ולא מזו אשר רואה לתוך נפשו של אדם דרך המחוות, המבטים והתנועות הקטנות שאנו עושים מבלי משים מדי יום ביומו. לעתים הכתיבה היתה קצת מייגעת, ויכול להיות שהיה ניתן לקצר משמעותית את הספר בלי לאבד מערכו (ואולי אפילו להוסיף לו). לפעמים הוא משתרך בעצלתיים ומייאש במידה מסויימת, אבל בגדול מדובר בספר שטוב וחשוב לקרוא, ספר שקט ועצוב שמתואר מנקודת מבטה של דמות שקטה ועצובה, המבקשת לפלס לעצמה דרך חדשה בעולם מבלי לאבד את הדרכים הישנות. Thu, 22 Sep 2011 13:57:15 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=44219 העולם הוא לא תמיד מקום הוגן, וכפי שרבים לומדים כבר בגיל קטן – העולם הוא הוגן אפילו פחות למי שאין בידו את הכסף והשררה הנדרשים. משה ועקנין שגדל בשכונה ישראלית שיישמה הלכה למעשה את הקביעה הזו, עובר חוויה מתקנת ביצירת הספר הזה ובאפשרות שהיא נותנת לו להעלות על הכתב את הזכרונות הישנים ולתת להם סוף אחר, לכאורה טוב יותר. זה מתחיל כמו כל סיפור התבגרות, ילד בתחילת גיל העשרה שמגלה את העולם ואת החיים האמיתיים, יוצא להרפתקאות עם שלל חברים ונערה אחת מיוחדת, בוחן את המשפחה שלו מזווית ראיה חדשה ובוגרת שכעת משמשת לו גם בראייתו את הסביבה בה הוא חי. צ'יקו, הגיבור ב'מוכר הגרעינים', גדל וכעת - קצת פחות תמים וקצת פחות עיוור - מתחיל להבחין באי הסדר שמסביב, בחוסר ההגיון שעומד בבסיס חייו, באנשים הטובים העובדים קשה מדי למחייתם, בדמויות האורבות בצללים. בנקודת המפנה בה רוב הילדים, שיש הטוענים שהם האוכלוסיה בעלת יכולת ההסתגלות הגבוהה ביותר, יבחרו לעצום עיניהם נוכח האטימות והרוע או פשוט לקבל אותם כפי שהם, צ'יקו מחליט לצאת למסע להציל את העולם, מסע שבסופו יוכל להגשים את משאת ליבו – למכור גרעינים ושתיה מתוקה באצטדיון העירוני, במשחק נגד הפועל באר-שבע. זהו לא המסע הקלאסי שגיבורים בספרי קומיקס עושים. אין בו גלימות וכוחות על; הוא חסר את הזוהר ההוליוודי והקסם היחיד בו הוא הקסם המועט, אם בכלל, שמציע שיכון עולים ישראלי של שנות השישים על הרומנים, המרוקאים וניצולי השואה שבו; גרוע מכל, המסע הזה דורש קורבנות, ורובם מתגלמים בגבולות המוסריים שצ'יקו חייב לחצות שוב ושוב על מנת לעמוד במשימתו למגר את כוחות הרשע. אולי מה שמפליא פה הוא שלמרות שועקנין הוא סופר שכותב את החוויה המתקנת של עצמו, הוא אינו בוחר להותיר אותה חפה מאשמה, אלימות ומציאות מכוערת וקשה. יתכן והדבר אומר משהו על היכולת של אכזריות של איש אחד להשפיע גם על כוונותיו הטובות של האחר. יחסית לספר בן פחות מ-200 עמודים התחושה שלי היתה שאני קוראת ספר ארוך ביותר, אולי בגלל ריבוי ההתרחשויות והדמויות שבו. כל דמות יכלה לאכלס ספר שלם בעצמה וכל אירוע היה משמעותי ברמה כזו שאילו ועקנין לא היה מתאר אותה בקיצור האופייני לילדים, יתכן שהספר היה מתארך פי כמה וכמה. מצד אחד יש משהו נחמד בקיצור הזה, בדרך שבה הוא נותן לך להפנים יותר את משמעותם של האירועים מאשר את הפרטים חסרי החשיבות שלהם, ומצד שני יש בו משהו שנותן להכל נופך מאד לא מציאותי, נופך שאולי כן מתאים למהות של סיפור שכולו בדיה של איש מבוגר המבקש לעצב את עברו מחדש ביד הדמיון. בגדול, 'מוכר הגרעינים' הוא ספר טוב, אולי אפילו חשוב. הוא מתאר מקומות וזמנים שנמצאים מתחת לאפינו אבל שלא חשבנו שיכולים להתקיים, והוא מתעסק עם קונספט, שבעיני הוא מאד מרתק וחדש, של סגירת חשבונות עם העבר לא באמצעות נקמה ופעולות מוחשיות אחרות, אלא בעזרת שילוב עצוב של זכרון ודמיון. החסרון היחיד בו הוא התחושה שהיתה לי בעת הקריאה, התחושה שחוץ מאותו קונספט חדש כבר הייתי בסיפור הזה. בחודשיים האחרונים קראתי לפחות עוד שני רומנים ישראלים על סיפורי התבגרות קשים ואולי אני קצת עייפה מכל המציאות הנוקבת הזו. הייתי רוצה לקרוא סיפור ישראלי שאין בו טרגדיות, סיפור שאוכל ליישם אותו על כל אדם אחר ולא רק על הכתם הגיאוגרפי הספציפי והקטן הזה שעל שפת הים התיכון. מצד שני, אולי 'מוכר הגרעינים' דווקא בא להראות את ההפך – סיפור פרובינציאלי ישראלי אמיתי שבו הכל טוב, ושמעולם לא התרחש. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=478 Wed, 07 Sep 2011 17:51:15 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=44209 העטיפה של The Piano Teacher היא משפחתית, חמימה ואוורירית, כאשר הכותרת כתובה בכתב נשי ומסביב מפוזרות תמונות של משפחות מחייכות. היא מזכירה בעיקר קדימונים לסרטים של הולמרק, ואכן מי שיקרא את הספר ימצא דמיון ברור בינו לבין קווי העלילה המשותפים לרוב ההפקות שלהם. מתחילים ביום יחסית טיפוסי בעירה שלווה וישנונית שרוב תושביה הולכים בתלם וששערוריות הן דבר שאינו מתקבל בה בברכה, אם כי זוכה לסיקור נרחב. האירועים המשמעותיים ביותר בעירה הנ"ל הם חתונה פרובינציאלית, רצח ערטילאי של שוטר ורמיזות, מעודנות לכאורה אך יחסית שקופות, למעשי ניאוף בין שתי דמויות משניות. אין מבט קרוב אמיתי לתוך אף אחד מהאירועים הנ"ל ונראה שהספר בוחר לא לצאת מגבולות מסויימים, שהוא נמנע מלזעזע באמת - בעיקר את הקורא המנוסה, זה שכבר חווה באמצעות עשרות ספרים אחרים טרגדיות שונות ומשונות – ספר שיתאים אולי לעקרות בית אדוקות ולריגושים הזולים שמתחזקים את חייהן, ואכן הוא גם מתמקד בדמות ראשית דומה: וילמה, אלמנה בגיל העמידה המעבירה שיעורי פסנתר לילדי העיירה. אולי מה שכן מעניק לספר את המשמעות החשובה ביותר שלו, היא העובדה שהפסטורליות האמורה, שאינה מעורערת באזכורים של רומנים מחוץ לנישואין ופשעים חמורים, מתנפצת כמעט לחלוטין כאשר לעלילה מתווספים לא אירועים בולטים אחרים אלא – דווקא – בתה, חתנה ונכדתה של וילמה המגיעים לביקור פתע, שמתקשרים אמנם מיידית לתמונות המשפחתיות ההולמרקיות שעל כריכת הספר אך מעבירים היטב לקורא את המסר ש - יותר מכל בחיים - המשפחה הם הגורם המניע האמיתי, הם הטרגדיות והשמחות, הם המרגשים והמזעזעים - הם האירועים החשובים באמת. לא תמיד ההתרחשויות בספר הגיוניות, לא תמיד מובן קו המחשבה של הדמויות, ונראה שבנסיונה ליצור ספר עם אמירה חזקה על משפחה לין יורק חשבה שמוטב יהיה לתבל גם בקצת ריגושים, אך נסיונה לעשות זאת לא צלח ואווירת המסתורין והמתח שלכאורה מלווה לעתים את הספר מרגישה, יותר מכל, מיותרת. היא מיותרת בעיקר כי הקונפליקטים הפנימיים של הדמויות הראשיות, הזכרונות והסודות הישנים וההתנגשות בינם לבין בני משפחתם האחרים מספקת את הסחורה הרבה יותר טוב ויוצרת ספר מעורר מחשבה. הוא מעלה שאלות קשות על אהבה, מוות נישואין ואמהות, מבלי לנסח אותן במפורש; הוא בוחן מי אשם ומי לא ברשת הפתלתלה של כאבים סמויים ואגו פגוע שלעתים נטווית בתוך מערכת יחסים משפחתית ולבסוף בודק, בעיקר בדיונים הפנימיים שמנהלות הדמויות בינן לבין עצמן, כיצד והאם ניתן לפענח את האירועים האישיים המכאיבים שנמצאים בעברו של כל אחד מאתנו, ולצאת מכך שלמים. הספר מומלץ למי שיש לו סבלנות, למי שלא מחפש עלילה סוערת ולמי שלא מחפשת תשובות ברורות ומוכן להסתפק במקום בהרבה מאד שאלות. Wed, 07 Sep 2011 14:09:48 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=42969 'ילדי הכאוס' הוא ספר ששמו הולם אותו, אולי מכיוון שנראה שהוא שם לעצמו למטרה לגולל בין דפיו מציאות שאינה מרובעת, רחוקה מלהיות בורגנית ומסודרת, לא בוחלת בחציית גבולות ושבירת חוקים – מציאות שבה הכל אפשרי. המציאות הזו מתוארת בעזרת סיפוריהן של מספר רב של דמויות, רובן פורקות עול, שהמכנה המשותף הבולט ביותר שלהן הוא צבא הגנה לישראל. קראתי כבר כמה וכמה ספרים שעסקו בצבא ושההתמקדות שלהם היתה בשירות קרבי ובתוהו ובוהו שנראה שלעתים מאפיין אותו; המסר העיקרי הוא כמעט תמיד הטענה שההגיון והמוסר נעצרים בש.ג., שטירונות ושעיתות מלחמה ניתן לתאר רק כשטח הפקר בו אין חוקים, לפחות לא כל עוד אין לך דרגה גבוהה מספיק, ושעמוק בשטחי הלחימה הגבול בין אדם לחיה הולך ומטשטש. יש בי משהו שמתרעם על האמירות האלו, לא יודעת אם מהתכחשות לאמת הקיימת או מהתכחשות לטענה שהיא בלתי נמנעת, ואולי בגלל זה צרם לי קצת בעת קריאת הספר, בין תיאורים על סמל טירונים שמתעלל בחילוניים ומפלה את המתנחלים לטובה לבין תיאורים על מ"מ שעל מנת להוכיח את עצמו ביחידה גורר ילד ערבי לכיכר, מניח תפוח על ראשו ומשחק בקליעה למטרה. לא הייתי רוצה להאמין שאלו פני הצבא שלנו או, ברמה הקיצונית יותר, שאלו הפנים שאין מנוס משיהיו לו. מצד שני מעולם לא שירתתי בקרבי, ולכן כנראה שגם לעולם לא אדע בבטחון. איתי אשר יצר ספר שמטרתו להגיש לקורא תיאור ישיר וכואב של דור שלם, דור פורק עול, שמייצג את הצעירים של ימי האינתיפאדה השניה בישראל. הוא מדבר על פנקיסטים שברחו מהבית וחיים בקומונה הזויה, על חיילים אגרסיביים במיוחד ועל כאלו שחולמים רק על בית, אלכוהול וסקס ועל סוחרי סמים לבנוניים עם שושלת יוחסין צד"לניקית. למרות הכתיבה המצויינת והיכולת המרתקת של אשר לספר סיפור, משום מה התחושה שלי היא שאין פה תיאור מלא של דור שלם - כפי שמצויין בכריכה האחורית - אלא של מקבץ אנושי ספציפי מאד שאת חלקו אני מוצאת לא אמין בעליל וחלקו השני, גם אם נשמע מציאותי ברמה מסויימת, בהחלט לא מהווה מדגם מייצג. בד"כ כשסופר בוחר להתמקד באנשים המיוחדים שבחיים, באלו שבחרו לא להשאר במסגרת והולכים בדרך משלהם, הבחירה הזו אמורה לשדר איזשהו מסר של אמת קשה שסותרת את האמונות הקונבנציונליות והבורגניות של האנשים ה'נורמטיבים'. לעומת זאת, ב'ילדי הכאוס', הדמויות שאשר בוחר להעביר דרכן את המסר שלו, יהיה מה שיהיה, לא מעוררות השראה בכלל. בעיני ילדי רחוב עם תספורות מוהיקן שבורחים מהבית, מוכרים סמים ונלחמים בערסים במין אנרכיה בלתי-פוסקת הם לא הדרך הטובה ביותר להוכיח נקודה. בכלל, הרוב הגדול של הדמויות לא מעורר סימפטיה, תחושות אשם או הארה כלשהי, אלא רק תחושה עמוקה של ניוון שמקורו לאו דווקא במדינה שהיא לכאורה בלתי מתפקדת או בצבא משולח רסן, אלא יותר בבתים הרוסים ובכאבים וחוויות אישיות. ובכל זאת נקודת האור – הגדולה יש לציין – מעבר לכתיבה המאד כשרונית של איתי אשר ושל יכולתו המצויינת לספר סיפור ולרתק, היא בעיניי התיאור הפרטני של הרקע המשפחתי והביתי של שטקר המספר ושל שאר דמויות נוספות. כאילו ברגע שמוציאים את הדמויות מהתפאורה הצבאית, הסיפור שלהם הופך להיות הרבה יותר אנושי ומשמעותי. אולי, בצורה אירונית כלשהי, זה דווקא מוכיח את התחושה שמקבלים מהספר, שהצבא לוקח מהאדם את האנושיות שלו ושהוא מתפקד כמציאות נפרדת, יקום ווירדואי מקביל. אפשר לסכם בלומר שלמרות שהדעות האישיות שלי מתנגשות בנקודות רבות עם האירועים המתוארים בספר הזה, עדיין מדובר בספר טוב לדעתי, אפילו טוב מאד. הוא קריא ביותר, בוטה אבל לא בצורה יוצאת דופן בעליל, מרגש ברגעים הנדירים בהם נראה שהוא כן מחובר למציאות ומרתק ברגעים שבהם הוא לגמרי לא. מומלץ לבעלי ראש פתוח, ליוצאי צבא שיזדהו מפעם לפעם ולכאלו שאולי יוכלו למצוא את הפואנטה שאני לא הצלחתי לראות מבעד לתוהו ובוהו. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=429 Fri, 12 Aug 2011 09:07:46 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=42856 יותר מהכל, 'הפרדס של רג'ינה' הוא תיאור כואב ועמוק של זִקנה, סיכום שקט לחיים ארוכים ומלאים. לרג'ינה מועלם האלמנה, דיירת בית האבות 'למברג', לא היו חיים משופעים בהתרחשויות יוצאות דופן במיוחד. חייה היו אמנם מלאים באנקדוטות וחוויות מיוחדות, אך בהסתכלות עליהם כמכלול ניתן בהחלט למקם אותה במשבצת של האנשים הפשוטים בעלי החיים הפשוטים, מה שהופך את קול הזקנה של רג'ינה לקול הפשוט של רובנו – הצעירים הרעננים שעתידים להתבלות, הישישים המנומנמים המתקיימים בקרבנו ואלה שכבר אינם עוד. על רג'ינה אמנם עברו שנים רבות וטובות בין החיים אך היא עדיין כמו ילדה קטנה – שוגה בחלומות ומבקשת לשבור את כבליה ולצאת לחופשי, מסרבת להכיר באמיתות שהן מעשה ידיה ומסתבכת ברומן בין כתלי בית האבות שגורם לה להיות מאושרת כאילו היא עדיין הנערה הצעירה שהיתה פעם. הקול שלה, הנשמע מבעד תיאוריו של מספר שהוא לכאורה יודע-כל אך בעצם מדבר אלינו רק דרך המסלולים והמגבלות הבלתי נראים שבראשה הזקן, העייף ומוכה השכחה, הוא אינו קול מוכיח, חכם במיוחד או מדריך כמו שהיינו מצפים; להפך: כפי שכבר כתבתי, רג'ינה היא אמנם ישישה אך בדמותה היא מסמלת דווקא ילדה אובדת, מנסה להרכיב הגיון מהמציאות סביבה הנראית לה מבולבלת ומשברי זכרונות, מהרהרת בטעויות ישנות שעדיין אינה מבינה את משמעותן ואפופה בסימני שאלה לגבי חייה בעבר ובהווה. רג'ינה לא מוצאת תשובות, גם לא את התשובה החשובה לה מכל, זו שאמורה להחזיר אליה את בנה שברח, וכל שנותר לה הוא להעביר בראשה ובסיפוריה לדיירי בית האבות, כמו על מסך קולנוע, את חייה ואת סודותיה הישנים. כמו בהתאם לרג'ינה, ההוויה בבית האבות והדיירים המאכלסים אותו ואת רקע העלילה מזכירים הרבה יותר את תושביו של גן ילדים ממוצע. הם מטיחים עלבונות אינפנטיליים זה בזה, יוצאים למסעות חיפוש הרפתקניים ומסתודדים בקבוצות, לעתים אף מתנהגים באלימות אחד כלפי השני – מין התנהגות ילדותית שלכאורה סוגרת את המעגל אותו הם עומדים להשלים סופית. מעניין לקרוא את המרקם האנושי הזה שצור יוצר בספרו ולמצוא בו את הסבא והסבתא הפרטיים שלנו או אחד משלל המכרים שלהם. דביר צור מרבה בנוסף לתאר ביופי רב זכרונות שאינם שלו, מראות ממקומות רחוקים בזמן ובמקום וביניהם רגליים עדינות המהלכות על שפת החידקל וכמהות להשאר קרוב למים, ילד רגיש המדמיין שהוא ציפור המתעופפת בין פתיתי צמר גפן הנופלים בעצלתיים ושעון מטוטלת ישן שעמד מלכת אך המשיך לשמור על ערך סנטימנטלי בעיניה של ילדה. הוא טווה בכשרון אוסף של חוויות, אירועים שחלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות, מספר אותם ממרחק שנים רבות המשקיטות שערוריות, מעמעמות רגש ישן וממחישות לנו את כוחו המשתק של הזמן שחולף על האירועים הפוקדים אותנו בחיים. דוגמא לכך ניתן למצוא באזכורים התכופים לאהובה הראשון והנעלם של רג'ינה, אהוב המוזכר רק במילים אחדות בכל פעם, ששמו וסיפורו אינם מפורטים בספר ושלמרות זאת העדרם אינו מרגיש קריטי לעלילה ולקורא. 'הפרדס של רג'ינה' הוא ספר המעלה סימן שאלה אחד גדול - סימן השאלה המופיע בעיניהם של אלו הבאים בימים: בעיניהם של אלו המוותרים על ישיבה קצרה בגלל הפחד מהכאב הכרוך בקימה שתבוא בעקבותיה; בעיניהם של אלו המשוטטים בהזיות על קרובים שהיו ואינם; בעיניהם של אלו הסוקרים את עברם בדקדוק ומנסים למצוא רמזים שיכולים היו להצביע לכך ש - כמו רבים אחרים לפניהם - גם הם יסיימו את חייהם בסופו של דבר, עייפים, אפורים ודואבים. מומלץ לכל מי שמוכן לקרוא ספר איטי אך יפה, שבכוחו להעלות מחשבות זקנות במוחות צעירים. הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר': http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=420 Tue, 09 Aug 2011 14:10:28 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=42827 The Torment of Others, עד לכמאה העמודים האחרונים שלו, נכשל מלרתק אותי כפי שהייתי מצפה מספר מתח על רוצח סדרתי ופרופיילר אקסצנטרי שיעשה. התיאורים הארוכים של חקירה משטרתית מפורטת ומייגעת שברובו הגדול של הספר לא מובילה לשום מקום עייפו אותי, היאוש שפשה בבלשים הבריטיים דכדך גם אותי והמעשים המזעזעים שיוחסו לרוצח הפסיכופט הנעלם, פרי מוחה הקודח של הסופרת, זעזעו אותי. אני אמנם אוהבת להזדהות עם העלילות אותם אני קוראת, אבל כאשר הקריאה, שאמורה לרוב לשמש אותי כבריחה מן המציאות ומן התסכולים היומיומיים הפרטיים שלי, משמשת רק כמקור לתסכולים חדשים אני נוטה להתעייף מהר. מה שהוסיף ללאות שחשתי בעת הקריאה היתה העובדה שלמרות שהספר יכול לעמוד בזכות עצמו ולא מחייב קריאה מוקדמת, הוא בעצם חלק רביעי מסדרה של ספרים בהם מככבים שני הגיבורים הראשיים, מה שמביא לכך שהוא עמוס ברמיזות ובמתח של היסטוריה אישית טעונה של כל אחד מן הגיבורים בנפרד ושל שניהם יחד, שהסופרת בנתה במשך דפים על דפים של רומנים קודמים. כנראה שהפוטנציאל המסחרי דרבן אותה לבצע מהלך שינגיש את הקריאה בספר לכלל הציבור ולא רק למעריצי הסדרה - לנסות להפוך את העלילה ואת הדמויות לעצמאיים עד כמה שאפשר ולא תלויים לגמרי בספרים הקודמים - אך לא ניתן להתנער מהעובדה כי ההכרות המוקדמת כן חסרה באופן יחסית משמעותי לקורא, ומכריחה אותו להישאר אך ורק בגבולות העלילה השטוחה ללא כל יכולת לקרוא בין השורות. למרות זאת, כל מי שיצליח להחזיק מעמד דרך ארבע מאות העמודים הראשונים שניתן לומר שבעיקר בונים את היסודות לעלילה מאשר מהווים אותה, יזכה לכ-100 עמודים אחרונים מוצלחים ביותר, עוצרי נשימה שמקשים להניח את הספר מהידיים ושומרים על המתח באופן ראוי להערכה שאף מתגבר. זה ספר טוב, אינטנסיבי במיוחד בסופו ומספק את הסחורה, אך כמו שכבר תיארתי ללא הכרות מוקדמת עם הדמויות מהספרים הקודמים הוא מרגיש מעט חסר טעם, עושה חיל בנקודות מסויימות אך מפספס אחרות, חשובות אף יותר. Mon, 08 Aug 2011 17:50:10 +0200 http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=42509 אחרי קריאה של מספר מיצירותיו של אוסקר וויילד נדמה שאני יכולה לומר בבטחון: היצירות אמנם מעניינות ויחודיות, אך חייו ודמותו של הסופר מרתקים הרבה יותר. 'דוריאן גריי' "זכה", בעיקר סמוך לפרסומו הראשון, לביקורות קשות ונוקבות רבות מספור. יש כאלו המשבחים את היצירה הנ"ל וטוענים שהביקורות הרעות נבעו מדעותיהם הנחרצות של המבקרים הוויקטוריאנים כנגד דרך חייו של וויילד, מהעובדה שהיה שנוי במחלוקת בדעותיו ובאופיו ובנוסף כנראה ניהל אורח חיים הומסקסואלי בסתר – דבר שנחשב בזמנו לאסור מבחינה חוקית ומוסרית כאחת. מכיוון שאני מאד מרותקת, ואפילו מוקסמת, מדמותו של וויילד, הייתי רוצה להאמין שאכן כל הביקורות הרעות הנ"ל נבעו מהטיית דעת עקב הסיבות שהוזכרו כאן, אבל לאחר קריאת הנובלה מצאתי את עצמי מסכימה בצער רב עם רבות מהן. 'דוריאן גריי' הוא הרומן היחידי של וויילד, שהרבה לעסוק במחזות, סיפורים קצרים וכתיבה עיתונאית, ונדמה שהדבר ניכר במבנה הרומן: האירועים הממשיים מועטים ומה שתופס את מקומם בעלילה הוא פרקים על פרקים של דיאלוגים, מלאים באמרות ובשיחות סלון בורגניות שנוגעות בעיקר לגישתם הנהנתנית של הדמויות ושל וויילד כלפי החיים. יש אפילו פרק אחד, ארוך מדי לטעמי, המלא בעובדות – כמו מין אנציקלופדיה ממוזערת – לגבי נושאים שונים הנוגעים בעיקר לחיים הטובים: אבנים טובות, בדים ועוד, פרק מייגע ביותר. אמנם יש סופרים רבים אחרים שיכולים לרתק קורא בספרים דומים, כמעט חסרי התרחשויות, אך וויילד לא היה אחד מהם, לדעתי. לקרוא את 'דוריאן גריי' היה בעיניי כמו לקרוא מאמר ארוך ביותר על הגישה הספציפית והיחודית של אוסקר וויילד לחיים, ומה שמוסיף לעניין נופך מתיש אף יותר הוא העובדה שזו גישה לחיים איתה לא הצלחתי להסכים בכלל. לעומת זאת, הרגעים הטובים בספר מבחינתי היו הרגעים בהם נדמה היה שבין השורות אנו קוראים מעין יומן של וויילד – הצורה שבה הוא שילב את עצמו בעלילה ובדמויות, ואכן, כפי שוויילד בעצמו צוטט בעבר לגבי שלושת הדמויות הראשיות שלו דוריאן, בזיל הולוורד ולורד הנרי: דוריאן מייצג את מי שוויילד היה רוצה להיות; לורד הנרי מייצג את מי שהחברה חושבת שהוא; ובזיל מייצג את וויילד כפי שהוא באמת. מוזר לקרוא ולראות כיצד וויילד לא חושש ומגלם את עצמו באופן כמעט מפורש במחשבותיהם, רגשותיהם ודעותיהם של הדמויות שלו; מעבר לכך, המהדורה הספציפית שקראתי הכילה גם הערות שנועדו לעזור לקורא להבין את הטקסט יותר, והופתעתי למצוא שם קטעים שלמים שהושמטו מכתב היד המקורי של וויילד ושלו פורסמו היו מציגות באופן מובהק אותו ואת גיבורו בזיל הולוורד כדמויות שניתן לתאר רק כהומוסקסואלים 'בארון'. נוגע ללב במיוחד היה התיאור של תחושותיו העמוקות של בזיל כלפי דוריאן, העובדה שלא עלתה בדעתו אפילו לרגע משמעותן האמיתית או האפשרות לממש אותן, תיאור של תחושות המתקשרות באופן ישיר לאוסקר וויילד עצמו ולמה שכנראה חווה על בשרו בכאב פרטי, בחדרי חדרים. לסיכום, אוסקר וויילד הוא אחד מהכותבים והוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים, ונראה שהשנינות ויכולת ההתבטאות שלו היו מוצלחות במיוחד, כפי שמודגם ב'דוריאן גריי' לעתים בחילופי המילים בין הדמויות, אך בעיניי כתיבתו העלילתית אינה משתווה לכך. מומלץ לקרוא כתבים שלו שעוסקים באופן ישיר בחייו האישיים – בעיקר את אלו שכתב בהיותו במאסר שנגזר עליו באחרית ימיו, לאחר משפט שדן בהרחבה בנטיותיו ההומוסקסואליות ומצא אותו אשם; בעיניי הוא אינו מספר סיפורים מוצלח ו'דוריאן גריי' לא היה בשבילי יצירת מופת, אך וויילד עצמו בהחלט היה אדם מרתק ביותר. Mon, 01 Aug 2011 16:44:31 +0200